טרמפיסטית

עמדתי בפינת דרך בית לחם ורחוב רבקה בירושלים וחיכיתי לבחורה מהלוח טרמפים, שתבוא לקחת אותי לתל אביב. בדיוק כשהתכוונתי להוריד את התיק הכבד מהגב, מכונית אופל ישנה וקטנה כמו שאבא שלי פעם קנה לאמא שלי בהפתעה, עצרה בצד הדרך והנהגת פתחה את החלון.

"היי, את עדי?"

"כן, את הטרמפ שלי לתל אביב?"

"כן, אני גם עדי" היא אמרה וצחקה צחוק מתגלגל, חושפת חיוך גדול עם שיניים קטנות. נכנסתי למושב האחורי כי מקדימה ישב בחור, הוא הסתובב אליי לרגע, והציג את עצמו. יאיר. על המושב שלידי היה מונח בוסטר מקושט במה שנראה כמו שאריות צ'יריוס. בזמן שחגרתי חגורה עדי הצהירה: "יופי, עכשיו כשכולם כאן אפשר להתחיל לנסוע, אני מקווה שאתם לא ממש ממהרים כי למרות גילי המופלג, זו הנסיעה הראשונה שלי לבד על הכביש. אז אני רוצה להיות זהירה".

לא יכולתי שלא לשים לב לש' שלה, כזו עם הלסת התחתונה קצת מורמת. היו לה תווי פנים רציניים אבל היא חייכה כל הזמן, צוחקת מהבדיחות של עצמה. היא החזיקה את ההגה חזק כמו שלומדים בשיעורי נהיגה, צמידים מחרוזי פלסטיק קטנים מרשרשים על הידיים שלה, ולבשה חולצה חומה עם צווארון פולו קטן וג'ינס כהה. השיער השחור שלה אסוף בגומייה ענקית מקטיפה.

אני הסתכלתי על התמונה הזו של שני הראשים שלהם לפניי ונזכרתי איך כשהייתי ילדה הייתי יושבת באוטו מאחורה וההורים שלי מקדימה היו מדברים בלחש אחד עם השני, ואני די בטוחה ששם התחילה הסלידה שלי מלחישות.

הנוכחות שלי לא הפריעה להם להמשיך את השיחה שהתחילו לפני שנכנסתי:

"אז לא, זה לא שהייתי בזוגיות לסבית, אבל כן במידברן האחרון היה לי רומן עם אישה מדהימה". הקול שלה עמוק וגרוני, והדיבור נחרץ, כל דבר שהיא אומרת נשמע כאילו זו לא הפעם הראשונה שהיא אומרת אותו. כאילו היא כבר עשתה עליו חזרה. היא המשיכה: " לא ראינו אף אחד חוץ מאחת את השנייה, היינו כל כך שקועות בעצמנו.. ממש נכנסנו תוך רגע לסשן של נשיקות לוהטות וליטופים ותשוקה מטורפת. מטורפת."

"ואלה.. מדהים.."

"ומה איתך, יש לך גם איזה סיפור מידברן כזה?"

"אממ... האמת שהייתה מישהי שהיה בינינו חיבור מדהים, ואת יודעת איך זה במידברן, הכל הרגיש כמו בסרט. נשכבנו על ערימת מזרונים במחנה של האהבה חופשית והיה ממש מיוחד. אבל לא ראיתי אותה מאז"

הקול של יאיר נמוך והדיבור שלו איטי, כאילו כל מילה מתלבטת אם בכלל לצאת. אני מופתעת שהקול המהוסס הזה מייצר כזה וידוי. ניסיתי לשחזר בדמיון את הפנים שלו אבל לא זכרתי איך הוא נראה. הגנבתי מבט למראה הימנית של האוטו, אבל לא ראיתי כלום, ומהזווית שלי אפשר היה לראות רק את העורף שלו.

"הלוואי שיכולתי לחזור לרגעים המיוחדים האלה" עדי מסכמת "כרגע אני פשוט במקום אחר, אני כל כך עצבנית על הגרוש שלי, האידיוט. " היא צוחקת שוב את הצחוק המתגלגל שלה.

יאיר הנהן במבוכה. אני הנחתי את הראש על המשענת, רציתי לעשות את עצמי ישנה אבל עדי הפנתה את המבט אליי כל כמה שניות, אולי כדי שארגיש חלק מהשיחה. פחדתי שהיא תשאל גם אותי אם יש לי סיפור מהמידברן, אז סובבתי את הראש לחלון. אחרי שאמא ואבא שלי הודיעו שהם מתגרשים נסענו לאכול אצל סבא וסבתא. אני זוכרת שבדרך, הסתכלתי מחלון המכונית על הנהגים בכביש ותהיתי אם הם גרושים. לא האמנתי שמעכשיו זה הסיפור שלי, שהוא קיבל כזו תפנית בלי שעשיתי שום פנייה.

הטלפון שלה צלצל, היא סובבה אליי את הראש ומיד ליאיר, אמרה בחיוך "זה הולך להיות קצת מעצבן, סורי." ולחצה על הכפתור הירוק בדיבורית של מוטורולה שהייתה מודבקת לה לרדיו.

"מה קורה?"

"מה אני שמעתי שהיית אצלי בבית ולא אמרת לי? זו חדירה למרחב הפרטי שלי." היא עונה כמו מוכנה לקרב

"את מי מעניין המרחב הפרטי שלך? מעניינת אותי הבת שלי."

"כשאתה יודע שאני לא שם"

"אני לא ידעתי שאת לא שם אני אומר לך"

לגרוש יש קול נמוך, קצת מחוספס, והדיבור שלו מגומגם. דמיינתי אותו מעבר לקו, מתולתל ונועל נעליים אורטופדיות.

"אל תשחק אותה. אתה ידעת טוב מאוד שאני באסיפת הורים בשעה שלוש אתה טרחת לברר לפני כן אם אני מגיעה איתה ואמרתי לך שלא, היא נשארת בבית לנוח"

המילים יצאו ממנה ברצף וקצב של מי ששיננה אותן בעל פה, וירטואוזיות של טון ודיקציה. חשבתי שבטח היו עשרות אם לא מאות שיחות כאלה בעבר, רק ביניהם, והנה סוף סוף יש קהל למופע שלהם.

"עדי אני אומר לך שלא ידעתי אם את לא מאמינה זו בעיה שלך. אני לא שקרן כמוך. לכי לפסיכולוג תתמודדי עם הבעיות שלך. אפשר לדבר עם הבת שלי?" כשהוא אומר "פסיכולוג" אני שומעת שיש לו ס' עם הלשון בחוץ. הסטתי את המבט מהחלון אל גומיית הקטיפה שלה ודמיינתי אותו פורע לה את השיער, את הראש המתולתל שלו גוהר מעליה בגניחות מאופקות ואותה צורחת בפראות מזויפת.

"לא."

"מה זה לא?"

"אתה יכול להתקשר הביתה"

"אין לי את הטלפון של הבית מה הטלפון של הבית?"

"אה.. לא... לא זוכרת בעל פה"

הביטחון שלה מתערער.

"אני רוצה לדבר עם הבת שלי"

"ח-בל"

"את לא נותנת לי לדבר עם הבת שלי?"

היא לא ענתה

" את לא נותנת לי לדבר עם הבת שלי?!"

כנראה שהוא ניתק כי השתררה דממה והרדיו חזר לנגן בשקט את אריאל זילבר: "יש רוחות רעות על פני הים, ובהרים. עוד רבה הדרך והאנשים, הו קשים..."

לא ידעתי אם להגיד משהו אבל הייתה לי תחושה שעל יאיר יש יותר אחריות. הסתכלתי על העורף שלו וניסיתי לדחוף לו את המילים החוצה. כשהרגשתי שאני כבר לא עומדת בזה פתחתי את הפה להגיד משהו בתקווה שהמילים יצאו מעצמן, אבל זו הייתה עדי שקטעה את השקט: "עכשיו אני חייבת לכם את הסיפור".

לפני כמה שנים, כשהלכתי ברגל מהבית לתחנת אוטובוס בצומת, ראיתי קבוצת רוכבי אופניים מגיעה לכיווני. זה היה ארבע שנים אחרי שהם התגרשו, ושנתיים אחרי שניתקתי איתו קשר. כל התקופה הזו הייתי בורחת מקבוצות רוכבים כמו מאש. לא יכולתי לשאת את הלחץ הזה שאולי הפעם הוא יהיה שם ואני אזהה אותו מאוחר מדי. הם הרי כולם נראים אותו דבר, עם השיער המאפיר והטייצים והנעלי פקקים הזוהרות שלהם, והכרס הקטנה שהם רוכבים כדי להעלים. אבל בפעם ההיא כבר הייתי בכביש גישה של היציאה מהמושב, ולא הייתה שום פניה או מחבוא. סרקתי את כל הרוכבים הזהים לראות אם אני מזהה את הגוף השפוף הספציפי שלו. ככל שהלהקה התקרבה, מלאכת האלמינציה שבה הייתי כה מיומנת, נעשתה קלה יותר אבל הזמן האוזל עד המפגש הלחיץ אותי וכמעט לא הצלחתי להפריד אותם אחד מהשני. לתדהמתי הפעם הוא באמת היה שם. נחרדתי. הוא הסתכל קדימה אבל לא הייתי בטוחה שהוא רואה אותי. הם הלכו והתקרבו וידעתי שאין ברירה, היום נצטרך לדבר. וכשהוא כבר היה ממש קרוב עצרתי, ליקקתי את השפתיים היבשות שלי, וכבר פתחתי את הפה להגיד "שלום" או כל מילה אחרת שתצא, אבל כשהוא הגיע אליי הוא רק נופף לי ואמר "עדי, מה קורה?", חלף על פני והמשיך ברכיבה. ואני נשארתי שם המומה כמה שניות לפני שהמשכתי ללכת.

"אז הייתה אסיפת הורים פרטנית בבית הספר, אני קבעתי לשלוש הוא קבע לשעה שתיים. הבת שלי מתקשרת בשתיים עשרה לומר שיש לה איזה התקפת אלרגיה כי היא אכלה פרינגלס והיא אלרגית לפרינגלס. זה סיפור אחר נורא מצחיק- היא לא רגישה לשום דבר חוץ מפרינגלס"

היא הוסיפה באגביות של מי שמנסה להראות כאילו היא לא מדברת על נושא כאוב. גיחכתי, והיא המשיכה במהירות:

"אבל בגלל שהיא אכלה רק חצי ביס אז נראה לי שזה לא רציני ובטח היא מתגרדת רק מהלחץ. אז הלכתי באחת לקחת אותה וסימסתי לו תוך כדי שהילדה כבר לא בבית ספר ושהיא איתי, אממה? לא ידעתי שהפלאפון שלו מקולקל אז בשעה שתיים כשהוא הגיע וחשב לראות אותה הוא מתקשר מהמזכירות ושואל איפה הילדה? הסברתי את העניין, אמר אוקיי, את מגיעה לאספת הורים? אמרתי כן, בשעה שלוש. ואת מגיעה עם הילדה? לא, אני אשאיר אותה בבית לנוח. ומי שעוד הייתה בבית זו שיר בת דודה שלי המתוקה"

היא עצרה לרגע כדי להיזכר, ואריאל זילבר המשיך: "בוא נביט בשמש, היא יודעת מה קורה, איך אפשר לזרוח כשהים מלא, ים חולה" "בקיצור חמישה לשלוש אני בדרך לבית הספר, שיר מתקשרת ואומרת תקשיבי הגרוש שלך הגיע, דפק בדלת, פתחתי לו, כי אבא שלה מה היא לא תפתח? והוא עמד בדלת, אמר לילדה שלום מה נשמע חמש דקות והלך.

עכשיו, הוא מגיע כשהוא יודע שאני לא נמצאת וחושב שהיא לבד בבית."

וכאן היא עשתה הפסקה, הסתכלה עלינו, ואז הוסיפה כמסכמת:

"זה מתי. שהמבצר שלך. המרחב הבטוח שלך. נפרץ. וזה הופך אותי לעצבנית. כי מילא שהיה מתקשר קודם. אבל בלי להתקשר פשוט להגיע. אין. יותר. שפלות. מזה."

דממה ארוכה.

"סוף" עדי הבהירה.

שוב שקט. שניות ארוכות של שתיקה. הרגשתי קרובה ליאיר, שמחתי שיש לי שותף לרגע המביך הזה והצטערתי שאני לא זוכרת איך הוא נראה.

ובאמת הפעם הוא הרגיש אותי, וחילץ צליל מפיו:

"לא.. לא יודע איך... כאילו.. כן.. לא יודע.. דינמיקות בין.. כנראה היה לו חשוב.. אני שומע פשוט שאת אה.. מרגישה שהוא נכנס לך ל... מרחב הפרטי.."

"כן! הוא יודע שהוא לא אמור להיכנס לבית שלי ואין דבר כזה שהוא יגיע בלי הזמנה מראש. הוא יודע את זה טוב מאוד."

עדי המשיכה בשטף הדיבור, מתעלמת מהשתיקות האחרונות.

"הוא לצערי כל כך מתעקש להיפגש איתה, והיא רק רוצה לרצות אותו ולא נעים לה. אני פשוט יודעת שהוא עושה לה כל כך הרבה נזק, כל פעם שהיא חוזרת ממנו היא יותר שרוטה. הנה רק עכשיו היא הייתה אצלו וחזרה הומופובית"

"מה היית מעדיפה? שהוא לא ירצה שום קשר איתה?"

כששאלתי את זה, בטון תקיף יותר משהתכוונתי, יאיר הסתובב אליי ופתאום הבנתי שזו הפעם הראשונה שהקול שלי נשמע באוטו. היו לו עיניים כהות ועצובות וזיפים של הזנחה עדינה. חשבתי שהוא בטח דתל"ש. ברור, זה כל כך ברור. הוא בטח חווה משבר אמונה עצום. הוא בטח חווה אותו עכשיו.

"כן. בוודאי." היא ענתה, המבט שלה לא זז מהכביש.

"מה פתאום, את לא מתכוונת לזה" יאיר ניסה לרכך.

"ועוד איך" היא התעקשה, חושפת טון חדש ורציני, כמעט לוחשת "לא תמיד חייבים לסיים בהפי אנד. ככל שהוא יהיה יותר רחוק ככה יהיה לה יותר טוב. היא תתרגל. היא תגלה כמה זה משחרר להיות עצמאית, היא תגלה שהיא יכולה לחשוב לבד ולנהוג לבד ושיש בה מלא אהבה לאנשים אחרים שעד עכשיו הוא שתה אותה ממנה כמו עם קש"

כשהיא סיימה לדבר הייתה שתיקה. הפעם, למרות שלא ניסיתי לדחוף את המילים שלו, יאיר פער את העיניים והפה ואמר: "אה.. כן טוב.. זה דברים ש.. שקשה ל.." אני הסתכלתי על העיניים של עדי במראה הקדמית, מתמלאות דמעות. היא הסיטה את המבט לשנייה קצרה למראה ופגשה את המבט שלי והזזת האישונים גרמה לדמעה ליפול. היא הורידה יד אחת מהאחיזה הנחרצת בהגה כדי לנגב את העין הרטובה.

בבת אחת נהדפנו כולנו ימינה. המכונית סטתה בפתאומיות שמאלה ומיד חזרה בחדות לימין. יאיר קטע את המלמול שלו בזעקה "תיזהרי!" ועדי פערה את העיניים ובלמה את המכונית בחריקה. הרגשתי את הבהלה עולה מהחזה לגרון וזעקה קטנה פרצה ממני כשהכתף שלי התנגשה בדלת ברעש גדול. צפירה נשמעה מימין ועוד אחת ממושכת משמאל. הרכב שכמעט התנגשנו בו חלף משמאלנו. החלון נפתח ונהג עם שיער מאפיר ודליל התגלה כשהוא צורח, אדום מזעם: "מה את עושה?! בושה! תתביישי! מטומטמת! אין לך שום מושג מה את עושה!" הוא צעק על עדי, והיא תקעה את מבטה בשמשה הקדמית. האישונים שלה ריצדו מצד לצד.

יאיר התכופף לכיוון החלון השמאלי, הוא נופף לנהג הזועם בחיוך קטן, כאילו הוא מסמן לו משהו שרק שניהם יכולים להבין. מהפרופיל שנחשף אליי עכשיו הוא פתאום נראה לי הרבה יותר מבוגר.

הוא שלח צחקוק מפויס לנהג הצורח ואמר: "סליחה אחי, היא נהגת חדשה"

עדי שתקה. היא הסיטה את העיניים במהירות ליאיר ומיד החזירה את המבט אל הכביש בשפתיים קפוצות, נראה כאילו היא רוצה לעצור כל מילה שעלולה להגיע ולאיים לשבור את הסכר ולשטוף אותה בדמעות.

אחרי שהוא עזב לא הסכמתי לבוא אליו הביתה. הייתי אז בתיכון ודאגתי להיות תמיד מאוד עסוקה. רק אחרי כמה שנים נסענו אליו אח שלי הגדול ואני לארוחת ערב. זה היה כמה ימים אחרי ראש השנה ואחרי יום הולדת 18 שלי. הוא חי עם בת זוג שלא הכרתי, בדירה קטנה מאוד, שהייתה שלה לפני שהוא עבר לגור איתה. ישבנו בסלון הקטן מול ספריה ענקית, היא הביאה לנו כוסות מים והוא נתן לי ספר, מתנה ליום הולדת. לרגע הרגשתי שהנה, התבגרתי, אני כבר יכולה לקבל ממנו מתנה ולהגיד תודה. הוא יכול לחיות את חייו בדירה רחוקה מספיק כדי שהבחירה לא להגיע אליו לא תהיה כל כך בולטת, ואז אולי אוכל לבוא. ישבנו שם כמה רגעים בסלון, ואז הם הזמינו אותנו החוצה לאכול. חשבתי שנהיה רק ארבעתנו, אבל כשיצאנו מדלת השירות הקטנה לחצר הענקית, התגלה שולחן ארוך מאוד. בזיכרון שלי הוא נמשך בערך קילומטר. סביב השולחן ישבו המון אנשים, יותר מעשרים, ולא הכרנו אף אחד מהם. בת הזוג שלו הצביעה על כמה מהם והציגה אותם כאחים שלה והבנתי שזה השולחן המשפחתי שלה. הם כבר היו בעיצומה של הארוחה, ושמרו לנו שני מקומות בקצה השולחן ולאבא בראש השולחן. התיישבתי בשקט אבל לפני שהגב שלי נשען על הכיסא כתר פלסטיק הלבן, קמתי והלכתי לשירותים, ועמדתי שם בדממה, מבולבלת. אח שלי הגיע אחרי כמה דקות לבדוק אם אני בסדר. פתחתי לו את הדלת ולא הצלחתי לדבר, הדמעות חנקו אותי. הוא שאל אם אני רוצה שנלך, והנהנתי בבכי. הוא הלך להגיד ביי ואני ברחתי לאוטו. אני לא זוכרת כלום מהדרך חזרה.

את שאר הנסיעה העברנו בשקט. אני הנחתי את הראש על המשענת ועצמתי עיניים, יאיר כחכח בגרון מדי פעם ומשך באף, מאותת סימנים של שיחה פוטנציאלית, ועדי החליפה תחנות ברדיו וזמזמה את השיר שהתנגן בתחנה שבחרה.

קצת לפני מחלף קיבוץ גלויות היא שאלה אותו בלחישה "איפה היא אמרה שהיא רוצה לרדת?" והוא כחכח בגרון שוב ולחש "אני חושב שפה, במחלף הבא". שמעתי את התקתוק של האיתות, וכשהיא עצרה את המכונית פקחתי את העיניים וראיתי את שניהם, עם הראשים מסובבים אחורה, מסתכלים עליי. עדי שאלה אותי: "את בסדר?"

נזכרתי איך כשהייתי ילדה, בנסיעות באוטו, כשכבר הייתי רואה את האורות של הכניסה למושב, הייתי עושה את עצמי ישנה כדי שכשנגיע הביתה אבא שלי ייקח אותי על הידיים למיטה.

"אני בסדר." אמרתי לה רגע לפני שיצאתי מהאוטו, "תודה."

הסתכלתי שוב לרגע על שני הראשים המסובבים אליי במושב הקדמי, וחשבתי שאין טעם יותר לעשות את עצמי. פתחתי את הדלת ושלחתי מבט לראות את התמונה הזו, פעם אחרונה ודי.

בתמונה: אמא שלי וההורים שלה