top of page
Search

30

  • Writer: Adi Helman
    Adi Helman
  • Sep 30, 2021
  • 7 min read

Updated: Oct 1, 2021


הייתי בחתונה השבוע.

זו כבר החתונה השלישית שאני עובדת בה בקייטרינג מאז שחזרנו מהארץ. אני עושה את זה כי זה כסף טוב וכי אני אוהבת להסתכל על אנשים ממלאים את התפקיד שלהם בסצנה הכתובה הזו שכולם מובכים ממנה. וכי אני אוכלת בחינם בסוף הערב. אני עושה את זה ומרגישה עלובה ומתפללת שאף אחד מהעובדים לא ישאל אותי בת כמה אני.


החתונה הייתה ברד הוק. זו שכונת נמל שאין אליה סאבווי ואני כמעט אף פעם לא מגיעה אליה. בעצם הייתי בה רק פעם אחת, זה היה במפגש פרידה מהבנות של הקבוצה שהייתי חלק ממנה מתחילת הקורונה למשך שלושה חודשים. המפגש היה בעיצומן של המחאות של BLM וזו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לעיר מאז הקורונה, היה מלא פחד באוויר אבל גם התרגשות מטורפת לפגוש אותן סוף סוף פנים מול פנים. והיינו שם ברד הוק מול האוקיינוס והלכנו על השביל הארוך שמוביל לרחבה שהיא כמו אי באמצע הים, ועשינו ביחד תנועות של צ'י קונג בשתיקה, והתקלחנו ברוח. ואני הייתי עוד עם החרדות ברקע, והכל היה כאוטי נורא. ועדן חיכה לי שם ואכל את ה key lime pie המפורסם שלהם. וכשחזרנו הביתה כתבתי את הפוסט הראשון שלי בבלוג, על האירוע הזה. עברה מאז יותר משנה, כמעט לא הגיוני שאני פה כל כך הרבה זמן. והנה עכשיו הייתי שם בפעם השנייה, הפעם בלי החרדות אבל בהחלט עם הכאוס.


מאז שחזרנו מהארץ אני לא מוצאת את עצמי. אני מרגישה שאני לא במקום, אני לא יודעת מה אני עושה פה. למה אני? למה פה? למה לשים על עצמי עוד מאבק ואתגר? כל מה שהיה מסעיר ואמיץ שנה שעברה נראה עכשיו לא רלוונטי ולא לוקח אותי לשום מקום. לא שלא רציתי לחזור לחיים שלי פה, רציתי. אבל פתאום אני כבר לא מזהה מה בדיוק שלי פה. אני מרגישה תלושה, כמו האיש הקטן הצהוב של גוגל מפס שמחזיקים אותו מהראש והגוף שלו מגיע קצת אחרי, מטולטל. הנה, קחי. תהיי פה. תהיי עצמך פה. כמו שלפעמים בהתעוררות מחלום ממשי במיוחד, או בבית חדש, לוקח רגע להיזכר איפה התעוררתי, רק שהרגע הזה נמתח ונמתח ולא נגמר. זה לא שאני לא בבית, פשוט אין בית. וכל הזמן מין תחושה חזקה של "מה מה מה מה מה" "לאן לאן לאן זה הולך לאן אני הולכת מה אני עושה? מה אני עושה?" פתאום העיר נראית לי מכוערת, כאילו היא ואני איבדנו את ההתאהבות של ההתחלה ועכשיו היא כבר מחרבנת בלדת פתוחה והולכת כל היום בטרנינג ואני פשוט לא זוכרת איך פעם חשבתי שאנחנו מתאימות. ואיך איך איך אני אעשה פה משהו אי פעם למי יש כוח למאבק הזה כל הזמן כמו ללכת נגד הרוח כמו לחפש את הדרך בשדה ענק של תירס, איך יכול להיות שהחיים קרו ואני בת 30 ואין לי מקצוע אמיתי ואני כאילו מלאה אמביציה אבל בפועל אני לא עושה כלום אני מבזבזת את הזמן הכי יקר וחופשי שלי במלחמה בעצמי ובמלא ספק. ומין חוסר אונים מול זה. ואני בת 30. לא שזה כל כך שוקינג, לא חמקו מעיני 30 השנים שחייתי, לא עברו לי ברגע. אבל בכל זאת יש משהו (כנראה ביולוגי?) בתחושת הזמן ובתחושת המשמעות שהשתנה, פתאום אני כבר לא מרגישה שיהיה לי זמן להכל ו"יאללה מקסימום שנה הבאה".


שבועיים לפני היומולדת התחלתי להיות מאוד חסרת סבלנות, כל פעם שדמיינתי מה אני אעשה השנה נהייתי עצבנית כמו ילדה שמגרד לה הפתק במאחורה של החולצה. רציתי לעשות טקסים- לראש השנה וליומולדת ולחזרה לניו יורק, אבל לא מצאתי בעצמי שום חגיגיות, רק רשימות ומטלות, כל התרגשות הפכה ללחץ. כל הרטינה והמרירות הזו הצטברו בתוכי כמו זפת, שרק הלכה ונהייתה כבדה עד רציתי פשוט לצרוח, כמו הילדה בבייביסיטר שכשהשמש מסנוורת אותה מדי היא צורחת צרחה כזו שלא מזיזה את השמש אבל כן מזיזה אותה עצמה. רציתי להיות סנטימנטלית לגבי היום הזה, שבו אני בת 30, לכתוב משהו כמו "מודה על כל הטוב בחיי" "כמה ברת מזל אני שאני מוקפת בכל כך הרבה אהבה". אבל לא הרגשתי ככה בכלל. הרגשתי שקרנית. איך כשהיינו בארץ אמרתי לכולם כמה טוב לי ומסתבר שזה בכלל לא היה נכון וכלום פה בכלל לא טוב ואני אבודה לגמרי אבל עכשיו גם בן אדם מבוגר ואין באבדון הזה שום דבר חמוד.


בכלל יש דבר שאני יודעת על עצמי כבר כמה שנים והוא שכשרע לי אני לא חמודה. יש אנשים שכשרע להם נורא קל להיות אמפטיים אליהם כי הם הכי חמודים בעולם כמו דובי קטן שקשה לו והוא עצוב אבל מקסים ורק רוצים לחבק אותו. אני לא כזאת. כשאני ברע אני תוקפנית כמו דב ענק ומכוער שיעשה הכל כדי שישנאו אותו והוא יקבל אישור שהוא באמת נוראי כמו שהוא מרגיש.


אז ככה עם כל הגועל הזה הסתובבתי בניו יורק וסימנתי הצדקות לכמה זה לא המקום שלי וכמה לבד אני וכמה אף אחד פה לא מכיר אותי, לא באמת. גם אם יש אנשים שאני רוצה להיות חברה שלהם אני צריכה להתאמץ ולהיות בטוב ואני לא אני פשוט לא.


אבל אז הסתיו התחיל.

והאוויר כאילו הסתנן, והאור יפה וצהוב כמו בתאורת במה ואפילו הזבל על המדרכה נראה פואטי. וראיתי מישהי מתלבשת בסווטשירט ברחוב וזה עשה לי דמעות כי הפעולה הזו של להתחמם היא מרגשת אותי אני לא יכולה להסביר כמה, ובאחד הלילות עברנו לשמיכה יותר חמה ועדן פרש אותה עליי וצרחתי כמו תינוק שמכניסים אותו לאמבטיה בפעם הראשונה או כמו כלב שמשחררים אותו בחוף הים.


והגעתי לרד הוק.


היה לי קצת זמן לפני החתונה, הסתובבתי בשכונת הנמל המהממת הזו פעורת פה לא הבנתי לאן הגעתי. הכבישים עשויים מאבני מדרך שחורות כמו מדרחוב, ואין תחבורה ציבורית אז כולם על אופניים, וזה סוף שבוע אז כל החנויות פתוחות ואנשים מוכרים מחוץ לבתים היפהפיים שלהם בגדים ישנים ויפים, ומלא אנשים יושבים ליד המים ושותים בירה בשמש. ואני הלכתי והתקרבתי למים וכבר זיהיתי את הדוכן של ה key lime pie והייתי סנטימנטלית לגביו כאילו אני ועדן הכרנו שם. קניתי לי פאי קטן והלכתי לשביל הארוך שמוביל לרחבה שהיא כמו אי על המים וראיתי את כל העיר מסביבי ואת פסל החירות וזכרתי את המעגל שעשינו פה, הבנות, במרכז, ואת המקלחת ברוח, ואת השיחה הזו פנים מול פנים אחרי כל החודשים הארוכים בזום, ואת התחושה שהייתה אז ששרדנו את סוף העולם, שרדנו את המבול. וככה הרגשתי גם עכשיו. הנה הטקס שכל כך רציתי.


החתונה הייתה ארוחת ערב ל30 אנשים, ומליסה שמנהלת את הצוות כבר מכירה אותי ומחבבת אותי. היא בחורה שחורה ונוירוטית, שכשהיא מדברת זה מרגיש כאילו היא מחקה מישהו, כאילו היא עושה "כמו שעושים" אני מדמיינת שיש לה אחים גדולים שהיא מנסה להיות כמוהם. כשפגשתי אותה בפעם הראשונה חשבתי שהיא ממש מצחיקה וחדה, אבל אחרי כמה רגעים של עבודה משותפת קלטתי שיש בה חוסר ביטחון עצום והיא כל הזמן מנסה להצחיק וזה בהתחלה ממש פתטי ואחר כך די שובה לב. היא בעצם הקצינה של הסיטואציה, ממש חשוב לה להיות עובדת טובה אבל במקביל היא לא יכולה לשאת את המחשבה שהעובדים ישנאו אותה וכל הזמן מתנצלת על דברים ממש טריוויאלים ושואלת את כולם אם הם בסדר. וזה דבר שמיד שם אותי כעובדת במקום טוב, אם מישהו לוקח את התפקיד של האחראי והלחוץ אני יכולה להתרווח בתפקיד ה"זה לא באמת כזה חשוב ואסור לנו לשכוח את זה" ולמזלי היא נהנתה מהגישה הזו ושמחה שמישהו משלים אותה ומסמן לה להירגע כשהיא מגזימה. בפעם השנייה שעבדנו יחד היא ממש התלהבה מזה שאני יודעת לסדר מפיות. ואני כבר זרמתי על הבדיחות שלה וצחקתי איתה גם כשזה לא באמת היה ממש מצחיק והרגשתי שהיא סומכת עליי וזה היה נעים. ועכשיו, בפעם השלישית, כבר היינו בסטיז והפעם היא באמת הצחיקה אותי ולא הייתי צריכה לזייף.


דבר ששמתי לב אליו בחתונות פה זה שהתן והכלה כמעט לא נוכחים בהן. בקבלת הפנים הם לא שם, כמו כוכבי רוק שרואים אותם רק כשהם עולים לבמה, הם מחכים מאחורה במין חדר אמנים ומופיעים רק ברגע ההליכה לחופה. ואז בחופה הם בדממה ורק הכומר או האדם שמחתן אותם מדבר, עד שהם אומרים את הנדרים שלהם וזה בעצם הדבר היחידי שהם אומרים כל האירוע. אחר כך הם נעלמים שוב (!) וכל האורחים שלהם הולכים לארוחה, ובאמצע הארוחה הם פתאום מגיעים וכולם מריעים ושמחים ואז חוזרים לאכול.

בחתונה הזו הם עשו את הטקס במקום אחר והגיעו ישר לארוחה, אז לא שמעתי אותם אפילו פעם אחת. הייתי במטבח כששמעתי את התשואות והבנתי שהחתן והכלה הגיעו, אז יצאתי מהר לראות אותם. החתן היה גבוה ורחב אבל לא באופן בריוני, והאמת שראיתי אותו לרגע נרגש וחמוד לפני שהתחיל האירוע, אז יותר חיכיתי לראות את הכלה. היא הייתה אישה נמוכה עם פנים נעימות ושיער שחור והשמלה שלה הייתה יפה אבל לא מפוארת, לא נראית כאילו נתפרה במיוחד עבורה. והם עברו וחיבקו את כולם וזה היה ממש מתוק. היה בה משהו מיוחד, בכלה. היא הייתה מסוג האנשים שרק מהאופן שבו היא מחייכת והולכת ומתבוננת על דברים מסביבה- ידעתי שאני אוהבת אותה. פשוט האמנתי לה, במובן העמוק.

בתחילת הארוחה הגיע המנהג המוכר מהסרטים, הרמת הכוסית, שהיא למעשה נאום שבדרך כלל אחראית עליו אחות או חברה קרובה. אבל נראה שאין להם אחים, ובחתונה הזו כל כמה דקות במהלך הארוחה מישהי קמה והקריאה נאום. הן היו רובן החברות של הכלה, סטף. כל פעם ששמעתי מהמטבח את כולם משתתקים מיהרתי להתמקם מאחורי הבר כדי שאוכל להקשיב. הראשונה התחילה ב"מכירים את זה שבסרטים יש את הבן אדם שעושה את ההרמת כוסית ובערך באמצע הנאום שלו מבינים שהוא מאוהב בכלה?" וכולם צחקו כשהיא הודתה שהיא בעצם אומרת שהיא מאוהבת בסטף. ואז היא המשיכה והקריאה טקסט יפהפה ורגיש ומצחיק מאוד על הקשר שלהן. עד כדי כך יפה שבסופו ניגשתי להגיד לה שהתרגשתי מאוד. אחר כך אמא שלה הקריאה, היא הייתה אישה נמוכה ועדינה שהיה ברור שהמעמד של ההקראה מביך אותה מאוד. כל החברים מסביב מאוד התרגשו אבל לפי החיבוק הקלוש שסטף חיבקה אותה בסיום הבנתי שיש משהו שאנחנו לא יודעים. אבא שלה היה ממש מביך ודיבר על הבחירה שלה לקרוא לעצמה בשם "של בן", ודיבר על מגדר באופן שהולם את הדור שלו אבל בדור שלנו, בניו יורק, נחשב טרנספוביה של ממש. מנאום של חברה אחת גיליתי שסטף היא מחזאית, זה מה שהיא עושה לפרנסתה! ושהיא אוהבת את פיונה אפל, ושהיא נערצת על ידי החברות שלה. לא כי היא המלכה של החבורה, כי אין חבורה, אלא כי היא חכמה ורגישה בקיצוניות. היא מקשיבה באמת, היא חרדתית אבל ממש מצחיקה, אחת סיפרה שיש לסטף את הקטע הזה שהיא מסתכלת מסביב תמיד לראות שכולם בסדר, "בטח את עושה את זה גם עכשיו" היא אמרה, וכולם הנהנו. אחת מהן הביאה מכתב שסטף כתבה לה כשהן היו בקולג' שבו היא מזכירה את החתן, וסיפרה על הפעם ההיא, כשהן היו מתבגרות, שהן שיחקו בבית עץ בחצר שלה והתחפשו ליצורים מוזרים, ובשיאו הסתבר שיש ילד שמסתכל עליהן מהבית של השכנים והוא צעק להן משהו, והן השתתקו לרגע של הלם מהעובדה שכל הזמן הזה היה להן קהל, וברחו משם. וכל הסיפור הזה, אחד לאחד פחות בית העץ, זה דבר שקרה לי וללירון.

הנאומים האלה ריגשו אותי כמו שספר מרגש. כל נאום היה כמו פרק, והרגשתי איך אני הולכת ונקשרת לדמות הזו של סטף, בלי ששמעתי אותה מוציאה מילה. אני מרגישה את הרגשות שלי אבל הם לא ממש שלי, מוצפת מסיפור על רגע שלא הייתי בו אבל אני מכירה את התחושות שהוא מתאר. משהו באופן שהן השתמשו באנגלית פשוט הרעיד לי את הלב. איך הן מתמרנות את המילים האלה שאת כל אחת מהן אני מכירה אבל אני לא יודעת לחבר אותן ככה, ואיך הן מוציאות אותן מהפה מהר ושוטף כמו זרם שמציף את החדר, כמו מוזיקה.


אחרי הארוחה כולם כבר היו שיכורים ורקדו, הזמנתי מהברמן שני קוקטיילים והצטרפתי למליסה לארוחת שאריות שהיא סידרה לנו על אחד המקררים במטבח, והבאתי לה את הקוקטייל שלה, היא אמרה "you see? this is why I love you girl" וישבנו על המקרר ושתינו ואכלנו והיא אמרה שאני יכולה ללכת הביתה מוקדם כי כבר נגמרה העבודה.

כשיצאתי משם כמעט הלכתי לחבק את סטף, אבל הסתפקתי בלעשות עליה גוגל (מליסה ביררה לי את השם משפחה שלה) ולהזמין את המחזות שלה.

הסתכלתי מרחוק על המסעדה מוארת ומלאה שיכורים רוקדים וחשבתי "כמה ברת מזל אני שאני מוקפת בכל כך הרבה אהבה".








 
 
 

2 Comments


Gidon Bor
Gidon Bor
Oct 02, 2021

התרגשתי ממש, דבר שלא קרה לי עשרות שנים, למקרא היצירה הספרותית שכתבת. הרגישות, כושר ההתבוננות הפנימי והחיצוני ויכולת ההתבטאות שלך הדהים וכאמור מאד ריגש אותי. את בת 30, אכן, אך ניכר מכתיבתך שלא ביזבזת אף רגע מחייך ופיתחת כישרון יוצא דופן. אל תדאגי ואל תצטנעי, רכשת ופיתחת כשרון שבוודאי ימצא את ביטויו בהמשך דרכך. ואני מקווה בישראל.

Like
Adi Helman
Adi Helman
Oct 03, 2021
Replying to

גדעון כמה מרגש לקרוא את התגובה שלך. מאוד מאוד שמחה שנגעתי בלבך, המילים שלך מעודדות אותי להמשיך!

Like
bottom of page